כתיבת שירים


כשהייתי בכיתה ז' הייתי מאוהבת בילד בכיתה י', מאוהבת כמו שרק ילדה בכיתה ז' יכולה להיות.

כל כך מאוהבת שהייתי בוהה בו בהפסקות ובהסעה הביתה.

כל כך מאוהבת שהיו לי פרפרים בבטן כשהוא היה חולף על פניי

ואם הוא היה מחייך אליי, יכולתי להתפוצץ מרוב אושר.

לפעמים הייתי בוכה על מר גורלי, אם רק הייתי גדולה אז אולי עוד היה לי סיכוי. 

מיותר לציין שהוא אפילו לא הביט לכיוון שלי.

אז כתבתי.
כתבתי לו כ30 שירי אהבה ומכתבים.

בשנים העוקבות נשבר לי הלב עוד מספר פעמים, אז הוספתי לתיקייה כ50 שירים נואשים נוספים.

אינטואיטיבית לחלוטין, ללא רסן, המשכתי לכתוב.

לא היה לי איכפת אם זה טוב או לא טוב, איכותי או לא, קליט או לא, פשוט שפכתי רגשות החוצה כמו מים, והמילים מילאו את הדפים בזמן שהדמעות זלגו מהעיינים.

 

ואז גדלתי. אספתי את כל המילים בקופסא גדולה, עליה כתבתי באותיות גדולות: "ילדות". עטפתי היטב בסלוטייפ והמון פרפקציוניזם וטמנתי במעמקי המגירה - זה לא ראוי ואין לשטויות הללו עוד מקום בחיי.

לפעמים כבני אדם בוגרים אנחנו מחליטים החלטות מטופשות. 
 

שם התחיל מחסום הכתיבה שלי ובמשך מספר שנים לא הצלחתי לכתוב.

אפילו כשממש ניסיתי, כל מה שיצא זכה לתואר הנכסף "לא ראוי".

שום דבר לא היה טוב מספיק ולא עמד בסטנדרטים שהצבתי לעצמי. 

 

וכך באופן פרדוקסלי לחלוטין - כשהתחלתי את הלימודים באקדמיה למוסיקה בירושלים,

הייתה לי שאיפה אחת: 

לסיים את השנה הרביעית ללימודיי בהופעה שמורכבת כולה מחומרים מקוריים שלי.

 

יופי מיטל. לא יכולת למצוא לעצמך שאיפה אפשרית יותר?


אז התחלתי לעשות פעולות, חלקן דרשו ממני כוחות נפשיים בלתי אפשריים, ויתורים ובושה שאין כמותה:


נכנסתי לקורס הלחנת שירים בשנה א׳ למרות שזה לא היה פתוח למגמה שלי.

אפילו הלחנתי את אחד השירים ובעידוד המורה השמעתי אותו מול כל הכיתה.

תגובת המורה (המשפילה והנבזית כמעט) ערערה אותי כל כך שרק אחרי שנה וחצי הרשתי לעצמי לשיר שוב מול קהל שיר מקורי שלי.


יזמתי שיחות עם אנשים, יוצרים ומוסיקאים,

ושאלתי מה מניע אותם, מה מביא אותם ליצירה שלהם.


בשלב מסויים הבנתי, שאם מילים זה קשה מדי, אני יכולה להלחין שירי משוררים.
אחרי שהלחנתי מספר שירי משוררים הבנתי שאם מילים זה קשה מדי אז אני חייבת ללמוד לכתוב מילים. 

בחרתי מסגרת שמלמדת כתיבת טקסטים, סדנת כתיבה.

התהליך לא היה פשוט - אך למזלי "נפלתי" על מורה מצוינת שלימדה אותי שיטה נפלאה. בגדול למדתי שהפרפקציוניזם לא חייב להיות שם כל הזמן.

הוא יכול לנוח כשאני כותבת - ולחזור בזמן העריכה.


שהגעתי לשנה ד' בלימודיי, כבר קיבלתי מספיק ביטחון כדי להביא את השירים שלי אל שיעורי הקול ושיעורי האינטרפרטציה, ולתת לאנשים נוספים לראות ולשמוע אותם, לתת חוות דעת ולעבוד איתי עליהם. בחרתי מעבד מוזיקלי, מוכשר ומדהים, השמעתי לו את השירים שלי ושחררתי - אפשרתי לאדם נוסף "להתערב" באומנות שלי על מנת להדק אותה. התחלנו בחזרות למופע שהורכב כמעט כולו משירים מקוריים שלי.
סיימתי את השנה האחרונה שלי באקדמיה עם הציון הבלתי מתפשר - 100 - על ההופעה הזאת. (רסיטל הסיום שלי לתואר).


זה לא פשוט להיות אמן יוצר.
יש דרך ארוכה לעבור, כל כך הרבה שלבים, קילומטרים על קילומטרים של ניסיון וביטחון ו"ביצים" שצריך לגדל, כי אין ברירה.

לנקוט בפעולות אמיצות שאתה מאמין שיקרבו אותך לתוצאה שאתה שואף אליה. ולהמשיך לנסות.
מצד שני,

כל כך קל לוותר, לתת לכישלונות לערפל את הדרך. 

אבל עצם הניסוח: כישלון, נכשלתי - הוא שגוי.

כל "כישלון" הוא הזדמנות מדהימה ללמוד ולנסות שוב - לעשות טוב יותר מהפעם הקודמת. כישלון זו הזדמנות.

בכל פעם שאני נכשלת אני לוקחת לי זמן להסיק מסקנות ולהבין:

מה יכולתי לעשות אחרת?

איפה הפעולות שלי לא היו מדויקות?

מה אני יכולה ללמוד ממה שקרה כאן לפעם הבאה?

ובפעם הבאה אני עושה את כל מה שאפשר על מנת לא לחזור על אותן טעויות.

זו למידה! כישלון זו למידה.


יש דרך לעבור וכדי לעבור אותה צריך ללכת.

לפעמים זה לא פשוט.

לפעמים צריך ליפול ולהתרסק ולבכות.
ואז לקום, להבין שלמדנו משהו ולהמשיך ללכת.
צעד צעד.

ושוב ליפול ולהבין שלמדנו עוד משהו.

ולקום לנער את האבק (והאגו הפגוע) ולהמשיך ללכת.

 

 

מיטל קליקה וההרכב בהופעה!
​ 4/12/16 - 21:30 - תיאטרון תמונע

 

Please reload

:צרו קשר
Meital Kalika מיטל קליקה
:תגיות
ארכיון:
:פוסטים אחרונים