ניתוח במיתרי הקול - חלק ג'

 רגע ההתעוררות היה מוזר.

השעון על הקיר שמולי הראה 14:30.

הייתי בחדר אחר, על מיטה אחרת.

הייתה לי צרבת ותחושת כאב מתחת ללסת, כאבים בתוך הפה, בחיך ובלוע בצד ימין. הייתה גם תחושה של כאב גרון, כמו בדלקת גרון - כמו שהרופא הזהיר שעלולה להיות.
לפי הרופא, במצב האידאלי אין כאבים בכלל אחרי הניתוח. 
המיתרים עצמם אגב אינם כואבים מכיוון שאין שם עצבים.
מה שהרגשתי היה דומה מאוד לכאבי שיניים.


אחת האחיות ניגשה לשאול אותי האם אני מרגישה בסדר.

לחשתי לה שכן אבל יש כאבים.

היא אמרה שזה טבעי.

 

התחושה הנוראית היחידה שהציקה לי היא הצורך לכחכח ולהשתעל.

אמרתי לאחות שאני מרגישה צורך לכחכח, אבל היא הקדימה אותי ואמרה שאסור.

אז לא כחכחתי, אבל הצרבת והתחושה הזאת שכל הזמן יש לי משהו בגרון - גמרה אותי. 


היא שאלה אם אני רוצה משהו לשתות. אמרתי לה שכן, תה.
נרגעתי קצת ושכבתי שם, מתאוששת לאט.


היו מולי מישהי אחת שישנה ועוד בחור, עדיין עם מסכת החמצן עליו.

לאחר כמה דקות הביאו מישהי נוספת שהיו לה תחבושות על העייניים,

כנראה בעקבות ניתוח באיזור.

היא הייתה ערה.

נראה לי הרבה יותר מפחיד.

מזל שאני ישנתי.

 

כשהאחות חזרה עם התה היא הרימה את הגב של המיטה שלי ונתנה לי את הכוס ביד, לשתות בשקט.

אחת האחיות ניגשה לבחור שמולי והורידה לו את מסיכת החמצן.

אחרי כמה רגעים הוא התחיל לנחור.

שתיתי את התה לאט, לא יותר מכמה שלוקים, היה לי כבד להרים את הכוס אל הפה.

 

אחרי כמה דקות שוב נגשה האחות אל הבחור שמולי, והתחילה להעיר אותו. 

מעניין אם אני התעוררתי לבד, או אולי היא העירה אותי קודם?

אני לא זוכרת.

 

לקראת 15:00 עשיתי לאחות סימן של ׳ללכת׳...

היא חייכה, ואמרה, בסדר, בואי ננסה ללכת. 

היא הוציאה לי את המחט מהוריד וביקשה ללחוץ עם צמר גפן. 

קצת כאב לי, הכל כאב.

הפה והגרון והיד והגוף שלי כבד ותחושת חוסר שיווי המשקל והכל נפול כזה ומשוחרר. 

 

היא עזרה לי לקום, נתנה לי את התיק הרפואי שלי והחזירה אותי אל החדר שבו החלפתי בגדים.  

ידעתי שאמא מחכה לי בחדר ההמתנה, מעבר לדלת.

האחות הוציאה את הבגדים שלי מהלוקר ואמרה שאני משוחררת, רק לתת את התיק הרפואי שלי למזכירה.

 

יצאתי החוצה.

אמא כל כך שמחה לראות אותי, כמעט התחילה לבכות מרוב דאגה. 

אמרתי לה שהכל בסדר ושאין מה לדאוג.

הלכנו לאט לאט אל שולחן הקבלה להחזיר את התיק הרפואי.

 

המזכירה אמרה לאמא שאם אני מרגישה טוב אנחנו יכולות ללכת למרפאה של ד"ר הס לבדיקה נוספת. הייתי מסוחררת.

 

אמא החזיקה אותי ולאט לאט דידינו לאוטו.

כל הזמן רציתי לכחכח אבל ידעתי שאסור.

זה היה ממש קשה. 

חנינו מתחת לבניין ועלינו במעלית לקומה רביעית.

בדרך למעלה כבר הרגשתי טוב יותר.

הכאבים פחתו מעט וגם הצרבת אך הליחה בגרון והצורך לכחכח רק הלכו וגברו,

זה היה אתגר ממש רציני.

 

ניגשנו למזכירה, היא אמרה שנצטרך להמתין.

לחשתי שאני מרגישה צורך עז לכחכח אך היא אמרה לי שאסור ושאני יכולה לנשוף אויר בחוזקה דרך הפה.

היא אמרה שדוקטור הס כרגע בניתוח ויקח כשעה עד שהוא יוכל לקבל אותנו.

התיישבנו בחדר ההמתנה.

 

כמה דקות אחר כך נכנס הדוקטור למרפאה.

הוא שאל מה שלומי ואיך אני מרגישה.

ככ שמחתי לראות אותו!

הוא שאל אם יש לי כאבים בלסת ובפה ואמרתי לו שכן.

(אחר כך גם הלכתי למראה להסתכל, ובאמת החיך בצד ימין למעלה היה אדום ונפוח)

המנתח הסביר שהיה לו פתח צר מאוד כדי להכניס את הצינור אשר דרכו הוא ביצע את הניתוח, הוא היה צריך להשתמש בצינור דקיק, של תינוקות.

הוא אמר שזה לא נורא, ושהכל יעבור, ושהוא יקבל אותנו עוד כמה דקות.

חיכינו מעל שעה. 

 

לא היה לי איכפת לחכות, באמת, זה רק הרצון הזה לכחכח, ששיבש לי את הדעת.

זו כמעט תחושת חנק של עצם זר בגרון.

לדכא את זה היה מתיש ומעצבן.

בכל פעם שהתיישבתי הרגשתי שאם לא אקום, אתחיל להשתעל או לכחכח.  

אז הסתובבתי בחדר ההמתנה.

יותר משעה.

קדימה - אחורה, אל השירותים ובחזרה, נושפת אויר בחוזקה מהפה.

כלום.

לפעמים קצת עזר לגרגר או לשתות מעט מים.

זה בהחלט היה החלק הכי מאתגר ביום הניתוח.

 

סופסוף הפציינט שהיה לפנינו סיים את הבדיקה שלו וד"ר הס הכניס אותנו .

 

הוא שאל איך אני מרגישה.

אמרתי לו שאני מרגישה בסדר אבל שכל הזמן יש לי צורך לכחכח.

הוא עודד אותי לדבר איתו בקול מלא ולא בלחישה.

היה לי קשה.

 

הוא ביקש ממני לשיר שוב את השיר ששרתי לו בבוקר (׳לפני שיגמר׳ - עידן רייכל)

נורא פחדתי, עברתי ניתוח רק לפני שעתיים וכבר הוא רוצה שאשיר?

הוא עודד אותי לנסות.

אז ניסיתי. שרתי פזמון, היה קשה אבל לא היו קפיצות.

רק תחושת אי נוחות וליחה מוגברת. 

 

הוא חיבר לי שוב את הקולר (EGG electroglottograph) וביקש שוב:

לספור עד 10 באנגלית, 

לשיר צליל אחד קבוע על כל אחת מהתנועות (A E I O U)

לעשות גליסנדו (צליל שעולה ויורד בגלישה)

ולדבר במשך 10 שניות את הדיבור הרגיל שלי.

היה לי קשה מאוד להוציא קול נקי ולא ״מלוכלך״ מליחה. 

 

אחר כך הדוקטור הסביר שאנחנו צריכים לעשות שוב את הבדיקה דרך האף,

כדי לראות באופן טוב יותר את תוצאות הניתוח ואת תפקוד המיתרים בזמן הפקת הצליל.

הוא הכניס שוב את הסיב האופטי דרך האף.

הפעם אי הנוחות הייתה גדולה אפילו יותר.

בדומה לבדיקה הקודמת, גם כאן כשסוף סוף הייתה לו זוית ראייה טובה למיתרים שלי, הייתי צריכה לשיר אי (I) ואו (U) פעם אחת בשקט ופעם נוספת בעוצמה גבוהה יותר.

כשהגענו אל ה-U העוצמתי ממש פחדתי אבל דוקטור הס עודד אותי לנסות.

הצלחתי - יצא צליל חזק ויציב.

סיימנו את הבדיקה.

זו הייתה הקלה רצינית.

 

הייתי מאושרת לראות את המיתר השמאלי שלי, הוא היה כל כך נקי ויפה.

הנפיחות ירדה והציסטה כבר לא הייתה שם.

התחלתי לבכות.

 

הוא אמר שהיו שם 2 ציסטות.

האחת גדולה ויציבה והשניה קטנה יותר ופתוחה.

הוא הסביר שזו כנראה הסיבה שהיו לי ימים טובים ופחות טובים קולית - כתלות ישירה בכמות הנוזלים שהצטברו בציסטה הפתוחה .

 

הדוקטור היה מאוד מרוצה מהתוצאה.

מכיוון שהיו שם 2 ציסטות ושקנה הנשימה שלי צר,

הוא ניתח אותי יותר משעה כשבדרך כלל ניתוח מהסוג הזה אורך כחצי שעה.

 

הוא אמר שמותר לי ללחוש כמה שאני רוצה ולאכול מה שאני רוצה.

לא יכולתי להרגע מהאמוציות שעלו לי אחרי הוידאו הזה.

אחרי שראיתי את המיתר שלי בהרבה מצבים השנה,

אדום ונפוח, ועם שטפי דם וממצאים, 

פתאום לראות אותו נקי ויפה, 

כל כך שמחתי, לא היה לזה מחיר מבחינתי.  

קמתי לחבק את ד"ר הס.

ואמרתי תודה רבה.

קבענו שנעשה בדיקה נוספת שוב מחר.

 

 

לקריאת הפרק הבא בסדרה "ניתוח במיתרי הקול" - לחצו כאן.

לקריאת הפרק הקודם בסדרה "ניתוח במיתרי הקול" -  לחצו כאן.

לכל הפרקים בסדרה "ניתוח במיתרי הקול" - לחצו כאן.

 

 

מיטל קליקה וההרכב בהופעה!
​ 4/12/16 - 21:30 - תיאטרון תמונע

Please reload

:צרו קשר
Meital Kalika מיטל קליקה
:תגיות
ארכיון: