ניתוח במיתרי הקול - חלק ב'

כשנכנסנו למרפאה שבה התבצע הניתוח,

פגשה אותנו המזכירה,

וליד שולחן הקבלה מילינו טפסים.

היא שאלה מתי אכלתי בפעם האחרונה,

(מינימום 6 שעות, בשביל ההרדמה)

עניתי שלא אכלתי מאז הערב הקודם.

קיבלתי 2 משככי כאבים, עם מעט מים.

 

אחר כך התיישבנו שלושתנו - אני אמא וסבתא בחדר ההמתנה.

אני ואמא עוד קשקשנו קצת עד שהמזכירה קראה לי. 

השארתי לאמא הכל ומשם לקחו אותי היישר לחדר הניתוח.

 

המזכירה הגישה לי את התיק הרפואי שלי וליוותה אותי לחדר המתנה אחר. 

היא אמרה לי שאצטרך לחכות ושבקרוב יכניסו אותי לחדר הניתוח.

שאלתי אותה כמה זמן תיקח כל הפרוצדורה, היא ענתה - כשעתיים.

ביקשתי בנימוס שתמסור לאמא וסבתא שלי שאין טעם שיחכו לי שעתיים

ושילכו לנוח בדירה ביינתים. 

המזכירה הבטיחה להעביר להן את המסר.

 

התיישבתי בחדר ההמתנה.

עברו 10-15 דקות עד שהתחלתי לטפס על הקירות מרוב שיעמום.

לקחתי כמה עיתונים בגרמנית ודפדפתי. 

סודוקו.

נהדר! 

התחלתי לפתור. אני לא רעה בזה, אבל הסודוקו הזה היה קשה מאוד..

במספר השישי שמילאתי האחות קראה בשמי.

נתתי לה את התיק הרפואי שלי,

היא שאלה מתי אכלתי בפעם האחרונה והאם יש לי אלרגיות.

עניתי שלא, ושאכלתי אתמול בערב.

 

היא נתנה לי כותונת של בית חולים ומפתח ללוקר ואמרה לי להתפשט. 

מותר להשאר עם בגדים תחתונים מתחת לבגדי בית החולים.

היא שאלה מה מידת הנעליים שלי,

אמרתי - הכי קטנות שיש לך.

איזו מידה?

35, 

קיבלתי 39.

היא יצאה ואמרה שיבואו לאסוף אותי בעוד כמה דקות.

 

אחרי לא מעט ניסיונות עם כותונת בית החולים,

הצלחתי להתלבש (זה לא פשוט לקשור לעצמך חוטים מאחורי הגב) 

וחיכיתי שהאחות תחזור. 

קפאתי מקור.

מבגדים חמים ונעימים שלבשתי והונחו מקופלים בלוקר,

עברתי לכותונת דקיקה של בית חולים.

 

היו לי כל מיני סרטים בראש באותן דקות,

אבל אני זוכרת שכל הזמן החזרתי את עצמי למחשבות חיוביות:

"הניתוח יעבור בהצלחה ובקלות, הגוף שלי חכם וחזק, והוא ידע להביא אותי לריפוי מלא".

חזרתי על המשפטים האלה בראש שוב ושוב,

להזכיר לעצמי שאני מתרגשת אבל בתוך תוכי יודעת שהכל יהיה בסדר.

אחרי המון זמן (הם כנראה מכירים את הקשיים עם הכותונת) האחות הגיעה.

 

היא הובילה אותי למסדרון ובו מיטה וסביבה מכשירים.

אמרה לי לשכב על המיטה, וכיסתה אותי בשמיכה. מחוממת!

תענוג.

 

ליד ימין שלי הצמידה מכשיר לבדיקת לחץ דם, שבדק אוטומטית בכל כמה דקות.

התוצאה הייתה סביב 60/100.

ליד שמאל חיברו אינפוזיה.

 

אחר כך האחות הלכה ושוב נשארתי לבד,

הפעם שוכבת בלי לזוז.

הידיים שלי היו מחוץ לשמיכה, היה לי קר.

אחרי 2 בדיקות לחץ דם החלטתי שאין סיבה להשאיר את יד ימין בחוץ,

ופשוט הכנסתי אותה בזהירות אל מתחת לשמיכה.

יד שמאל קפאה. שכבתי שם המון זמן.

ספרתי בדיקת לחץ דם שלישית. 

בכל פעם שעברו אחים ואחיות הרמתי את הראש כדי לבדוק אם הם באים אליי.

אף אחד לא בא.

היה רעש של פטפוטים בגרמנית וריח חזק של אוכל שעשה לי בחילה ותיאבון בו זמנית.

 

כעבור מספר דקות ראיתי את המנתח שלי, ד״ר הס!

הוא ניגש ושאל מה שלומי,

אמרתי שהכל בסדר,

הוא שאל - את לא מפחדת או משהו נכון? כי ממש אין צורך

אמרתי לו שקצת,

הוא הבטיח שהכל יעבור בשלום ובהצלחה ושהכל יהיה בסדר

שאלתי מתי אנחנו מתחילים

הוא אמר שכרגע מנקים את האיזור ועוד מעט יהיו מוכנים ויקחו אותי לחדר הניתוח. 

הוא היה סבלני ומרגיע, הרגשתי בידיים טובות.

ספרתי בדיקת לחץ דם רביעית.

ד״ר הס הלך, אני נשארתי לחכות.

 

אחרי כמה דקות נוספות, הגיעה האחות ואמרה שאנחנו הולכים אל חדר הניתוחים.

שאלתי אותה כל כמה זמן עושים לי בדיקת לחץ דם, והיא אמרה שבכל 5 דקות.

בחישוב מהיר, בהנחה שעשו לי את הבדיקה הראשונה אחרי כ 5 דקות,

שכבתי שם 25 דקות.

האחות גלגלה את המיטה שלי לחדר הניתוחים.

שמחתי והתרגשתי ונלחצתי ופחדתי, והכל היה בסדר, הכל חלק ממני.

 

כשהגענו לחדר הניתוחים, חיברו את מכונת לחץ הדם שלי למכונה גדולה יותר.

הגיעו שני מרדימים, גבר ואישה.

הגבר שאל מה שלומי והאישה אמרה שאנחנו מכירות ושכבר דיברנו בטלפון :) 

היא צחקה כשאמרתי לה שאני לא זוכרת כלום מהשיחה שלנו.

היא אמרה שהכל יהיה בסדר ושאין לי מה לדאוג וכמובן שאלה אותי,

מתי אכלתי בפעם האחרונה. 

 

היא הצמידה אליי מסכת חמצן,

ואמרה שאני יכולה לנשום בחופשיות מהפה או מהאף, איך שנוח לי.

הנהנתי, והחמצן התחיל לצאת. 

 

ביינתים המרדים חיבר לי מזרק עם חומר ישירות למחט של האינפוזיה. 

היא אמרה שלאט לאט היא מוסיפים את חומר ההרדמה. 

היא שאלה אם אני מרגישה משהו, והוסיפה שאולי אני ארגיש תחושה של צריבה ביד.

לא הרגשתי כלום.

היא שאלה אם אני מרגישה מסוחררת,

עניתי שלא, אבל אני כן מרגישה שהידיים שלי ממש כבדות ושיש בהן זרמים. 

המשכתי להרגיש את הגוף שלי הופך יותר ויותר כבד,

אמרתי לה שזו תחושה ממש מוזרה.

וזהו, מהרגע הזה אני לא זוכרת כלום. 

 

 

לקריאת הפרק הבא בסדרה "ניתוח במיתרי הקול" - לחצו כאן.

לקריאת הפרק הקודם בסדרה "ניתוח במיתרי הקול" -  לחצו כאן.

לכל הפרקים בסדרה "ניתוח במיתרי הקול" - לחצו כאן.

 

 

מיטל קליקה וההרכב בהופעה!
​ 4/12/16 - 21:30 - תיאטרון תמונע

 

 

Please reload

:צרו קשר
Meital Kalika מיטל קליקה
:תגיות
ארכיון: