לא חשבתי שאהיה מורה לפיתוח קול.
לא תמיד ידעתי שזה מה שאני רוצה להיות, שזה מעניין או מרגש אותי.
יש דברים שלומדים תוך כדי הליכה, על עצמך, על אחרים, על החיים.
לאחרונה הייתה לי שיחה עם אופיר (בן זוגי היקר) על הדברים החשובים באמת:
איפה אנחנו מרגישים שיש לנו השפעה ישירה על חיים של אנשים,
איפה אנחנו מסוגלים לעשות שינוי אמיתי, לעזור, לכוון, לתת מעומק הלב.
שניינו הסכמנו שמצאנו זאת בתחום ההוראה הפרטית.
אני בפיתוח קול והוא בפסנתר. כשאני חושבת על התחום שאני מלמדת, אני חושבת על ביטוי רגשי עמוק.
אנשים אוהבים לשיר כי זו הדרך שלהם לבטא את עצמם ולהביע רגש.
הקול שלנו מגיע מתוכנו, הוא נוצר בתוך הגוף (בניגוד לכלי נגינה אחרים). מאחורי כל זמר יש אדם עם סיפור חיים, קשיים ולבטים, אמונות, ערכים ומוסכמות שהוא מחזיק לגבי עצמו ולגבי העולם. כל הדברים הללו משפיעים על הדרך שבה הקול שלנו מופק.
החל ממצב הרוח, המצב הרגשי והגופני וכמובן - לחץ ופחד.
להיות שם, להנחות ולהקשיב לתלמיד, זה לעזור לו להתחבר לעצמו,
להביע רגש, לתת ביטוי לאני הפנימי שלו...
יש בזה עומק הרבה יותר רחב מאשר רק 'ללמד איך לשיר נכון'.
כמובן, להיבט הטכני של ההפקה הקולית יש מקום מכובד במהלך השיעורים והוא חשוב לא פחות, אך יש רבדים נוספים שבלעדיהם אף זמר לא יהיה שלם. להיות מורה לפיתוח קול עבורי, זו קרבה, זה רוך, כמעט טיפולי במקרים מסויימים. לפעמים מגיעים אל מקומות כל כך אישיים ורגישים (דימוי גוף וביטחון עצמי),
הכל קשור להכל וזה כל היופי. זו זכות גדולה עבורי ללמד.
אך יחד עם זאת נדרשות שלל יכולות שהולכות ומתפתחות משנה לשנה, מתלמיד לתלמיד, משיעור לשיעור. לכן כל כך חשוב לי להמשיך וללמוד בעצמי - פיתוח קול, טכניקות נוספות, קורסים ונושאים שלכאורה "לא קשורים" ישירות לתחום, אך מפתחים את היכולות האישיות שלי בתור אדם, שחשובות כל כך עבור המקצוע שלי. לכן אני כאן וכל עוד הערכים והסיבות הללו מובילות אותי בהוראה שלי,
אהיה כאן כדי ללמד ולהקדיש את הזמן שלי לזמרים אחרים,
שרוצים להיות הכי קרובים לעצמם, על הבמה, כשהם שרים את עצמם החוצה.
אתמול התקיים ערב התלמידים שלי (בשיתוף עם שרון מורדוך) בנס ציונה: (15/12/2016)
איזו נחת - לנגן להם ולראות את התהליך שכל אחד ואחד מהם עובר, מול עייני, על הבמה.