הודו הייתה סיוט.
כלומר, הודו מדהימה, אבל מבחינה קולית
הרגשתי כאילו שט מעליי ענן שחור לאורך כל הטיול.
הרגשתי את הבעיה באופן ממשי מתמיד - אמנם לא שרתי,
אך הקול שלי התעקש לעשות צרות.
הרגשתי מאמץ קולי בדיבור, צרידויות חוזרות ונשנות,
קפיצות בקול ועייפות קולית כללית וארוכה.
בסופו של דבר, במהלך כל הטיול דיברתי ושתקתי לסרוגין.
3 ימי דיבור, 3 ימי שתיקה, 5 ימי דיבור, שבוע שתיקה
וכך הסתיימו להם חודשיים מורכבים ומדהימים בו בזמן.
תקשרתי עם הסביבה (ובפרט עם אופיר, שהציל אותי)
עם פנקס - פשוט כתבתי את מה שרציתי להגיד.
האנשים שפגשנו בדרך לא הבינו,
איך זה הגיוני שיש לי בעיה ולא כואב לי -
ואיך אני יודעת בכלל שיש לי בעיה? אבל אני ידעתי.
מי שקולו הוא מקצועו - יודע לזהות אי נוחות קולית מתמשכת.
וכשחזרתי לארץ, קבעתי תור למרפאה פרטית, למומחה מיתרי קול.
הוא עשה לי בדיקה דרך הפה, שנקראת לרינגוסטרובוסקופיה. הוא ראה נפיחות על מיתר שמאל וקרא לה "התחלה של יבלת".
קיבלתי סטרואידים לשבוע ומנוחה קולית (שתיקה מוחלטת) של שבועיים.
זה לא פשוט לשתוק שבועיים,
אבל אחרי הודו, שבה עשיתי ככ הרבה ימי שתיקה בזכות עצמי
וללא המלצה של אף רופא, זה לא הפחיד אותי בכלל.
חזרתי לדפים ולפנקסים והיה שמח.
אחרי שבועיים חזרתי אל הרופא,
המיתרים נראו נקיים ויפים.
אושר!
אחרי כמעט ארבעה חודשים (כולל הודו) שבהם לא הופעתי,
רציתי לחזור לפעילות וכמה שיותר מהר.
קבעתי מספר הופעות,
אך בהופעה השניה או השלישית הרגשתי נורא.
שוב, קושי רב להחזיק הופעה שלמה,
עייפות קולית, קפיצות בקול ואפילו צרידות.
שוב הלכתי למומחית למיתרי קול,
שראתה שטף דם על מיתר שמאל.
פה נדלקה לי נורה אדומה.
כשיש שטף דם על המיתר - זה סימן שהמיתרים עברו טראומה.
המליצו לי על מנוחה קולית.
(שוב, ללא אפשרות להופיע).
בשלב הזה התחלתי לטפל בהילינג וב TMRG.
הילינג - הייתה לי מטפלת שראתה חסימות רבות בצ'אקרת הגרון.
התחלנו לשחרר אותן בהדרגה.
עברתי תהליך שמאוד הועיל לי נפשית, אבל לא נראה שיפור ממשי בקול,
לעיתים אפילו חשתי החמרה במצב הקולי.
TMRG - חברה ישראלית שמייצרת תמיסות צמחיות המיועדות לגרון
ובפרט לטיפולים במיתרי הקול. התמדתי עם התמיסות וראיתי שיפור.
התהליך הוא מאוד מחייב (ספריי, תמצית ואבקה לגרון 5-6 פעמים ביום למשך זמן ממושך) ולי כנראה פחות התאים.
כמו גם, שהיה לי קשה עם הרעיון שעל מנת לשיר בקלות
אני צריכה להיות תלויה בכל כך הרבה תכשירים באופן קבוע.
אז לא הצלחתי להתמיד כראוי, וזנחתי את התכשירים.
(ראוי לציין, שכן הרגשתי שהם עוזרים).
בשלב זה הייתי אצל המומחית אחת לשבועיים - חודש.
התחלתי לחפש טיפולים נוספים.
המליצו על קלינאית תקשורת.
עברתי אצלה 8 מפגשים שהיו מצויינים, מעשירים,
ונתנו לי הרבה כלים להתמודד עם בעיות ממשיות בחיי היום יום שלי.
למשל, גיליתי שאני מדברת גבוה יותר ממה שאני אמורה לדבר,
והתחלתי לתרגל דיבור נמוך יותר.
למדתי שיטות ותרגילים שמשמשים אותי עד היום.
הצלחנו להקל על חלק מהסימפטומים אך עם זאת, הבעיה לא נפתרה.
אחר כך עשיתי תטא הילינג - מפגש מדהים, מרתק ועמוק
אל נבכי נשמתי והאמונות שלי לגבי עצמי.
היה מדהים לראות את הגישה שלי משתנה,
וכמה הטיפול עזר לי להתמודד עם המשבר.
בדיקה נוספת אצל המומחית הראתה נפיחות גדולה על מיתר שמאל,
ואובחן פוליפ.
אלוהים. פוליפ. לי. יש. פוליפ. ?!@#$?!?#$%^#.
איך מטפלים בפוליפ? בניתוח.
אלוהים. ניתוח. במיתרי. הקול.
אין שום סיכוי בעולם שאני עושה ניתוח!
חייבת להיות דרך אחרת!
בשלב הזה החלטתי לנסות את כל הטיפולים הנוספים שעוד לא ניסיתי,
שיש סיכוי שיוכלו להציל אותי מהצרה הזאת.
התחלתי טיפולי דיקור סיני ושיאצו נהדרים,
שאני מתמידה בהם גם היום,
הם עוזרים מצויין לבעיות אחרות בגוף
אבל בקשר למיתרים - לא הרגשתי שינוי.
מטפלת התטא שלי, המליצה על הומאופתית -
שטיפלה בי במהלך מספר חודשים,
גם כן, ללא שינוי או שיפור ממשי במיתרים,
אך כן בחולשות אחרות בגוף ובנפש.
החלטתי גם לפנות למורה לפיתוח קול שמתמחה בבעיות מהסוג הזה.
התחלנו לתרגל. כאן הרגשתי שיפור משמעותי בגישה שלי
ולעיתים גם באופן אובייקטיבי בשירה,
אך לאורך כל התקופה וכל הטיפולים,
התחושה הכללית הייתה "יום ככה - יום ככה".
יכול היה להיות לי יום נהדר שבו הקול שלי נשמע נפלא,
ואני כמעט שולטת בו כמו פעם,
ואחרי יומיים שלושה - שוב עייפות קולית, שוב צרידות,
שוב קפיצות, שוב נטייה לשבירות בקול.
עפ"י הסברי המורה שלי, יכולנו למצוא דרך "לעקוף" את הבעיה,
וללמד את הגוף להתנהל מחדש, עם הפוליפ.
אך זה תהליך ארוך, קשה ומייגע,
שאין בו ניצחון ממשי על הבעיה,
אלא רק פיתרון טכני.
המצב הזה עייף אותי, תסכל אותי ודיכא כל רצון
להמשיך, לטפל ולהתמיד - הרגשתי ששום דבר לא עוזר.
מה גם שאחרי תקופה מסויימת, כבר לא היה שינוי בבדיקות, בכולן היה פוליפ על מיתר שמאל, ללא שינוי ממשי לכאן או לכאן..
החלטתי לבדוק מומחה נוסף, יעקב ליברמן, שמטפל במיתרי הקול ע"י שחרור השרירים בתיבת הקול באופן ידני (בדומה למסז' - רק בגרון).
שם התוודעתי לדוקטור שעתיד לנתח את המיתרים שלי,
ד"ר מרקוס הס, בהמבורג - גרמניה.
המטפל המומחה שטיפל בי שלח את הבדיקה שלי לד"ר הס,
והאחרון השיב שזה בכלל לא פוליפ, אלא ציסטה.
המטפל הסביר שבעיה מהסוג הזה תיפתר באופן סופי רק ע"י ניתוח,
והטיפולים שלו יכולים להקל עליי, אך הם לא יפתרו את הבעיה.
הוא גם אמר שזה ניתוח פשוט שאין לי מה לדאוג.
לאחר שלושה חודשים של התלבטויות,
טסתי להמבורג - גרמניה, לבצע את הניתוח אצל ד"ר הס.
אני מאמינה שכל הטיפולים שעשיתי בשנה האחרונה היו חיוניים לי.
עברתי תהליך ארוך ועמוק שנגע בנקודות רגישות בנפש שלי,
בפחדים ואמונות שיש לי לגבי עצמי, לגבי הקול שלי, לגבי הכשרון שלי.
אני חושבת שהייתי צריכה לצעוד בדיוק בדרך הזאת
על מנת להיות מסוגלת להכיל את כל העניין הזה של הניתוח.
אם הייתי מקבלת מידע על הניתוח חצי שנה קודם לכן,
לא בטוח שהייתי בשלה מספיק כדי לעשות את ההחלטה.
זו החלטה אמיצה, לשים את מיתרי הקול תחת סכין מנתחים,
זו החלטה שיש בה סיכונים.
אבל מבחינתי, אחרי כמעט שנה של ככ הרבה טיפולים,
הרגשתי שמיציתי את כל האופציות הפרושות בפניי.
הבחירה לעשות ניתוח לא נראתה לי פתאום קשה כל כך, להיפך.
יחד עם כל החששות, הרגשתי הקלה - לא תיהיה יותר אי ודאות,
הדוקטור יסיר את הציסטה מהמיתר - המיתר יחלים ואז אוכל לחזור לשיר -
בקלות, בעצמה ובמלוא הרגש והכוונה - כמו שכל כך רציתי,
כמו שידעתי תמיד.
לקריאת הפוסט הבא בסדרה "ניתוח במיתרי הקול" לחצו כאן
לקריאת הפוסט הקודם בסדרה "ניתוח במיתרי הקול" לחצו כאן
לכל הפוסטים בסדרה "ניתוח במיתרי הקול" לחצו כאן
מיטל קליקה וההרכב בהופעה! 4/12/16 - 21:30 - תיאטרון תמונע
