תמיד הייתי זמרת טובה.
זאת אומרת, לא תמיד,
היו תקופות שבהן הרגשתי הכי גרועה בעולם,
אבל מאז שהתחלתי לקחת את עצמי ברצינות בנושא המוסיקה,
ולהשקיע בטכניקה הקולית שלי,
ללמוד פיתוח קול, להתאמן,
להכנס למסגרות שונות שמעשירות את הרמה שלי,
בשירה ובמוסיקה בכלל,
בהגשת שירים ובמשחק,
התחלתי להשתפר באופן הדרגתי ויציב
והרגשתי טובה.
סמכתי על עצמי,
והאמנתי שהכלים שלמדתי,
יתנו מענה לכל שיר או פרוייקט שאתמודד איתו.
אני אדם של אתגרים.
סוג של נטייה אינסופית כזאת להוכיח לעצמי ולאחרים שאני טובה.
שאני יכולה לשיר את השיר הזה בסולם המקורי,
אני יכולה להגיע לצלילים הכי גבוהים.
תמיד בחרתי לעצמי את השירים הכי קשים.
לכן הנפילה הייתה כל כך קשה.
הפעם הראשונה שאני זוכרת את עצמי ממש נאלמת דום, על הבמה,
הייתה בגיל 18 או 19,
הופעתי במועדון אירועים,
ו"נגמר" לי הקול, באמצע הופעה, על הבמה.
סימנתי לזמר הנוסף שהיה איתי,
והוא לקח את הסולו הבא.
הלכתי הביתה באותו ערב מאוכזבת ונבוכה,
הקול שלי מעולם לא איכזב אותי קודם.
זה קרה כנראה עקב "מחלת הנשיקה",
שכל משפחתי נדבקה בה באותה תקופה,
וכך זה השפיע עליי.
פעם נוספת קרתה בגיל 21 עקב דלקת גרון מלווה בשיעולים רבים,
שלא טופלה בזמן, שגרמה לנפיחות על מיתר שמאל שלי,
ולקח לי חצי שנה לחזור לעצמי.
(טפלו בדלקות גרון בזמן!!)
כל פעם כזאת, דרשה ממני לבטל פרוייקטים,
להוריד סולמות,
לתת לקול מנוחה קולית (לשתוק),
להפסיק להופיע לתקופה מסויימת,
ופחות או יותר להפסיק זמנית כל פעילות הקשורה לקול שלי.
מיותר לציין שזה מתסכל, מדכא וגורם לתחושת חוסר אונים.
אבל כל זה כלום לעומת הפעם הזאת...
הפעם הזו היתה אחרת.
זה הרגיש הדרגתי.
כבר בינואר-פברואר 2015 התחלתי להרגיש שקשה לי "לסחוב".
אחרי שעה של הופעה
הייתי מתעייפת, מאבדת ריכוז
ובעיקר שרה הרבה פחות טוב.
הקול שלי התחיל לקבל צרידויות קלילות,
(דבר שמעולם לא סבלתי ממנו קודם)
וממש "לדרוש" יום של מנוחה קולית אחרי כל הופעה,
כדי להיות כשירה לשיר באופן מיטבי בימים שאחריה.
באפריל 2015 התחלתי את התקופה הכי מרגשת (ומלחיצה בו זמנית) שחוויתי עד היום.
התחלתי לעבוד באופן רציני על החומרים שלי.
זו הייתה גם התקופה שבה הזנחתי את עצמי באופן מכפיר בכל הנוגע להיגיינה הקולית שלי ולאימון.
לא תרגלתי פיתוח קול ועבדתי כמו משוגעת (הופעות, תלמידים, חזרות, פרוייקטים, אודישנים)
במקום לתחזק את הקול שלי ולבחור מה טוב וחשוב עבורי ולתעדף,
במיוחד בתקופה כל כך רגישה נפשית,
עשיתי את כל הטעויות האפשריות.
ביולי 2015, לקראת רסיטל הסיום של התואר שלי
התחלתי להרגיש שאני לא יכולה לסמוך על הקול שלי יותר.
שמשהו ממש רע קורה ושאני לא מצליחה לשלוט על ההפקה הקולית שלי.
שתקתי שלושה ימים שלמים לפני החזרה הגנרלית.
למזלי, המקצועיות שלי יצאה החוצה, והרסיטל עבר בהצלחה יתרה,
אך אני הרגשתי רע מאוד.
לא בדקתי את המיתרים שלי בשלב זה.
הייתי לפני טיול ארוך בהודו,
וחשבתי שאם אני לא אשיר, תקופה די ממושכת (חודשיים)
הכל יעבור.
אז זהו, שלא ממש.
לקריאת הפוסט הבא בסדרה "ניתוח במיתרי הקול" לחצו כאן.
לקריאת כל הפוסטים בסדרה "ניתוח במיתרי הקול" לחצו כאן.
מיטל קליקה וההרכב בהופעה! 4/12/16 - 21:30 - תיאטרון תמונע
